"שאלתי 'מתי אחזור לשחק'? הרופא אמר לי 'בוא נראה קודם שתחזור לרוץ'"

אם לפני בועת היורופקאפ בוולוצלאבק בשבוע שעבר היינו עושים סקר: "מי יהיה השחקן המצטיין של הכתומים בשלב הבתים?", כנראה שרוב הקולות לא היו הולכים לליאור קררה. עד לפני הבועה (ולפני המשחק נגד חולון ברביעי) רשם קררה ממוצעים של 2.6 נקודות ו-3.0 ריבאונדים בכמעט 19 דקות למשחק - והוא לא בא לידי ביטוי בהתקפה כמו שפרח בהגנה, עם עבודה חזקה ואיכותית כהרגלו.

אולם כבר בדקות הראשונות של קררה על המגרש נגד ספורטינג ליסבון היה ברור שמשהו שונה. הוא היה חדור מטרה ויעיל כתמיד בצד ההגנתי - אך בהתקפה היה בעל בטחון רב, ולא היסס לזרוק ולקחת על עצמו אחריות. את המשחק הראשון סיים עם 12 נק', כולל סל ועבירה שחתמו את הנצחון היקר עבור הקבוצה מנס-ציונה. במשחק השני נגד סולנוקי אולאי השווה את שיא הקריירה שלו - 13 נק' - ובמשחק האחרון כבר שבר אותו, כשרשם 14 נק' נגד סטאל אוסטרוב הפולנית. בסך הכל ב-21 דקות בלבד על הפרקט בממוצע רשם ליאור ממוצעים של 13.0 נקודות, 3.7 ריבאונדים ו-2.7 חטיפות - מקום שני בכל היורופקאפ רק לחברו לקבוצה בריאן אנגולה - וכל זאת כשהוא משחק בעמדה מס' 4 בגלל שנמרוד לוי הפצוע לא הצטרף לכתומים בפולין.

 

 

 

 

View this post on Instagram

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

A post shared by lior carreira (@lior_carreira)

ההופעה הזו בבועה הפתיעה אולי את האוהדים והעיתונאים, אך אנשי המועדון - וליאור עצמו - ידעו שזה רק עניין של זמן: "אני באתי מאד מוכן לוולוצלאבק, באירופה יש לנו ליריבות שלנו פחות זמן ללמוד אחד את השני - אז זה שיחק לטובתי. הצלחתי לעשות את הדברים הקטנים - לרוץ את המגרש, לקחת ריבאונד, לקחת זריקות עם ביטחון ולהביא אנרגיות. אבל בסופו של דבר, הכי חשוב הוא שניצחנו ועברנו שלב".

פספסתם את עירוני של שישי עם וויין סלדן? לחצו כאן לקריאה!

"מה שמשנה בגילאי נוער זה לא תארים - זו ההזדמנות להתפתח"

ליאור קררה נולד ב-14 לאוגוסט 1997 ברעננה, כבן בכור לזוג הורים שעלה רק שנתיים לפני כן מדרום אפריקה. בית משפחת קררה תמיד היה בית עם זיקה ספורטיבית - אביו דיון היה שחקן רוגבי שאף שיחק בנבחרת ישראל, ואמו ג'ודי היא מחלוצות הנטבול (Netball) בארץ - ספורט בעל קווי דמיון רבים לכדורסל הפופולארי בעיקר בקרב נשים במדינות חבר העמים הבריטי.

ליאור התחיל את דרכו בעולם הספורט דווקא בכדורגל, אולם כבר בגיל 6 הבין שהאהבה שלו היא כדורסל. הוא שיחק במחלקת הנוער של עירוני רעננה לאורך הילדות, ובגיל תיכון הצטרף למטרווסט רעננה - תיכון הידוע בנבחרת הכדורסל  האיכותית שלו שזכתה פעמיים באליפות הארץ לתיכונים בשנים 2000 ו-2004.

בשנת 2015 זכו ליאור ותיכון מטרווסט בתואר הנכסף בפעם השלישית בתולדות התיכון, אחרי שניצחו ב"דרבי" אזורי את תיכון כצנלסון כפר-סבא - בו שיחק חברו לסגל הכתומים בהווה אוריאל טרוצקי. "ליגת התיכונים זו חוויה מאד מרגשת, גם אם לא זוכים", מספר ליאור, "בליגת העל לנוער אתה זוכה לחוות קהל גדול - עם עידוד ושירים - פעמים מעטות. בתיכונים כל משחק הוא חוויה. החברים שלך לתיכון מעודדים אותך ביציע, במטרווסט היו מוציאים אוטובוסים למשחקי חוץ - ובגמר לדעתי היה כמעט כל התיכון".

מאליפות התיכונים הארצית המשיכו ליאור ומטרווסט לזו העולמית שהתקיימה בלימוז', צרפת. יחד עם גיל בני ומייקל בריסקר - היום גם כן שחקנים בליגת העל - הם ניצחו את אלופות צרפת, יוון, רומניה וסלובניה - כל הדרך למקום השלישי והמכובד. במשחק על הארד סיים קררה כקלע המוביל של הרעננים עם 22 נק', ונבחר לחמישיית הטורניר. גם בקבוצת הנוער של רעננה שיחקו השלושה יחד, וזכו בכל תואר אפשרי בגילאי הנוער. העתיד היה נראה מבטיח.

קררה (במרכז התמונה) עם תיכון מטרווסט, אחרי הזכייה במקום השלישי באליפות העולם לתיכונים

עונת 2015-16 הייתה העונה הראשונה של ליאור בבוגרים של עירוני רעננה. "כל הדברים בנוער, למרות כל הזכרונות, בסוף פחות רלוונטיים כשאתה מגיע לבוגרים. יש המון שחקנים שהיו כוכבים בגילאי נוער ולא הצליחו בבוגרים, זה כדורסל אחר. אתה לא תמיד הכוכב כמו שהיית, אתה משחק עם אנשים בני 30 שלרוב מכתיבים את הטון. כשאתה מגיע לרמות האלה אתה מבין בדיעבד שמה שמשנה בגילאים הצעירים הוא לא אליפות כזו או אחרת, אלא ההזדמנות שהייתה לך להתפתח כשחקן. ברור שגם להיות תחרותי זה חשוב ונכון לחנך לזה, אבל זה לא הדגש המרכזי. ברעננה עבדו טוב על האיזון בין התחרותיות לפיתוח בגילאי הנוער, והתרגשתי לקראת העונה הראשונה בבוגרים".

העונה הראשונה של ליאור (אז עוד לא בן 19) בבוגרים הייתה מוצלחת מבחינה קבוצתית, ורעננה הבטיחו את מקומם בפלייאוף העליון. הם הגיעו למשחק האחרון של העונה הסדירה נגד רמת השרון, שהתמודדה נגד הירידה. "היינו במינוס 10 בערך ועליתי מהספסל, קלעתי 6 נקודות רצופות ומסרתי שני אסיסטים,חזרנו למשחק. הייתי בקצב טוב" הוא משחזר. אלא שאז, בלי הכנה מוקדמת, קרה הגרוע מכל. סיבוב אחד קטן של הברך, ולפתע שמע ליאור צליל פיצוץ חזק ("כמו פקק של שמפניה") וחש כאב איום. מיד היה ברור לו ולשאר משפחת קררה שזו לא פציעה קלה. אבל האמת הייתה קשה הרבה יותר ממה שאליו פיללו.

"שאלתי 'מתי אחזור לשחק'? הרופא אמר לי 'בוא נראה קודם שתחזור לרוץ'"

במשך ימים ארוכים ניסו להבין הרופאים את חומרת הפציעה ללא הצלחה. הברך הייתה נפוחה מדי, וצילומי ה-MRI לא הצליחו לספק תשובות ברורות. אולם אחרי שבועיים התקבלה התשובה: ליאור קרע את הרצועה הצולבת ואת גיד הפיקה בברך - צליל הפקיקה החזק שהוא שמע. זהו שילוב חמור ונדיר של פציעות קשות ומשמעותו זמן החלמה של מעל לשנה במקרה הטוב. במקרה הטוב פחות - מדובר בסיום הקריירה עוד לפני שהתחילה.

"הפגישה הראשונה עם ד"ר דרור לינדנר - שטיפל בי ומלווה אותי עד היום - טלטלה אותי" משחזר ליאור. "אני באתי בגישה של זמנים - 'כמה זמן עד שאחזור לשחק? חצי שנה? תשעה חודשים?', וד"ר לינדנר אמר - 'תראה, מצפים לך כמה ניתוחים - אחריהם נראה אם תחזור לרוץ ומשם נמשיך'. רק שם הבנתי את חומרת הפציעה והתחלתי לפחד".

קררה בליל הפציעה. חומרתה תתברר רק אחרי שבועות

יומיים בלבד לאחר האבחון של ד"ר לינדנר נכנס ליאור לניתוח ראשון ומסובך, ובחודשיים שלאחר מכן עבר ניתוח נוסף - שניהם לשחזור הרצועה והגיד שנקרעו. "הבנתי את המצב, את האפשרות שאולי לא אחזור למה שהייתי לפני הפציעה. החלטתי לעשות בדיוק מה שאומרים לי בשיקום, צעד צעד - כל יום במטרה להשתפר, להשתקם ולחזור לעצמי".

כל שיקום מלווה בקושי מנטלי - אבל זה נכון שבעתיים כשמדובר בשיקום ארוך ומייסר כמו של ליאור, שלא ידע אפילו אם בסופו יצליח לחזור לשחק. "היו לי המון נקודות שבירה, המון רגעים קשים. לא ידענו כמה זמן התהליך הזה יימשך, וזה מקשה עליך אפילו יותר כשאין לך נקודת סיום ברורה באופק" הוא מספר לנו, "היו המון תסכולים בדרך. אתה מצפה מעצמך להיות בנקודה מסוימת, ואז מורידים אותך קצת - וזה קורה שוב, ושוב, ושוב. הערכנו בתחילת הדרך שהשיקום יקח שנה, ואחרי 12 חודשים ראינו שאני עדיין לא קרוב. זו הייתה  מכה מנטלית לא פשוטה".

היו גם אכזבות מקצועיות - החברים שלו לשנתון החלו את הקריירות המקצועניות שלהם בזמן שליאור עסק בשיקום. הוא פספס את שני הקייצים בהם יכל לשחק בנבחרת העתודה - כשבשנה השנייה, 2017, היא זכתה במדליית הכסף המפורסמת באתונה ("אתה מסתכל על החברים שלך בטלוויזיה שהרגע הגיעו להישג מדהים, ואתה נצבט קצת. שמחתי עבורם מאד, אבל לא יכולתי שלא להגיד לעצמי: 'אני הייתי צריך להיות שם גם כן'").

אבל סיפור של אחד מחבריו הקרובים לשנתון, קורן ג'ורנו, נתן לליאור פרופורציה משמעותית על הפציעה שלו. "חודשיים בערך לפני שנפצעתי אבחנו לקורן סרטן ברגל. הוא היה צריך לעצור גם כן את הקריירה, ולעשות הכל כדי להציל את החיים שלו. עברנו את תהליך השיקום שלנו יחסית במקביל, וזה נתן לי המון פרופורציה לגבי המצב שלי. נכון, עברתי פציעה קשה מאד. אולי לא אחזור לשחק כדורסל, ואצטרך להמציא את עצמי מחדש בגיל 18-19 - זה לא פשוט. אבל אני אחיה, אני לא בסכנת חיים. קורן היה ממש בסכנת חיים, וראיתי באיזה כוח הוא עבר את זה. זה נתן לי כוח גם כן" אומר ליאור.

"בימים הראשונים הייתי צריך שיחזיקו לי את הרגל שהייתה בסד בזמן שעליתי במדרגות, והייתי צריך לעלות את המדרגות עם הידיים. אמא שלי עזרה לי לעלות למעלה ובכתה עליי המון - כאב לה לראות אותי במצב הזה. ואני זוכר את עצמי פשוט נעמד בראש המדרגות, מחייך ואומר לה: 'אמא, הכל טוב. אני אצא מזה'". (הערה: קורן הבריא וחזר לשחק כדורסל. כיום שייך לסגל הפועל גלבוע/גליל.)

קררה בזמן השיקום. המון עליות וירידות

למרות כל הקושי, ליאור לא שוכח את הצד החיובי בסיפור - וכן, כמו כל בדבר, גם כאן יש צד חיובי. "למדתי איך להקשיב לגוף שלי, להבין מה הוא צריך. בשיקום הייתי קם לפעמים ופשוט כאב לי כי עבדתי חזק מדי או קשה מדי ביום הקודם, ולמדתי איך למתן את עצמי ולעבוד לפי מה שהגוף מאפשר. עבור הרבה מאד שחקנים צעירים אלה דברים שלא מפריעים להם בתחילת הקריירה, ופוגשים אותם פתאום בהפתעה בגילאי 30 כשהגוף כבר פחות צעיר. היום אני יודע כשאני קם בבוקר וכואב לי לא להתעלם מזה, לטפל בזה כמו שצריך, לעבוד נכון ומסודר כדי שהגוף שלי יהיה במצב הכי טוב שאפשר. זה משהו שאני מאמין שיעזור לי בהמשך הקריירה".

"נסענו צפונה, ואמרתי לאבא שלי 'מה זה? זה נראה פה כמו חלום'"

תהליך ההחלמה והשיקום של ליאור ארך 18 חודשים מפרכים - אבל באוקטובר 2017 הוא עלה בפעם הראשונה לפרקט זה שנה וחצי, וזה היה שווה את כל המאמץ והקושי. "החזרה הייתה הדרגתית ולא יציבה - היו המון עליות וירידות, לפעמים אתה משחק ופתאום הברך מגיבה לא טוב ומתנפחת ואתה צריך שוב לנוח קצת. גם מבחינת כדורסל הייתה המון חלודה שהייתי צריך להסיר אחרי שנה וחצי" נזכר ליאור. "אבל פתאום אחרי חודשיים עלינו על גל - גם אני באופן אישי וגם הקבוצה". עירוני רעננה שיחקה כדורסל נהדר באותה עונה, ולא הפסידה ולו משחק אחד במשך כל הסיבוב השני. ליאור התחזק והרגיש בטוח בעצמו יותר ויותר, ועם הבטחון בעצמו באו גם הדקות והנקודות. את העונה הסדירה סיים עם ממוצעים של 9.6 נקודות ו-3.8 ריבאונדים - הקאמבק הושלם.

קררה במדי רעננה. הקאמבק המיוחל הצליח (צילום: לימור מלינוף)

אולם מבחינה קבוצתית שוב נקטעה העונה של רעננה מוקדם מהצפוי. אחרי שבעונה הקודמת (אותה פספס ליאור בגלל הפציעה) הודחו הרעננים בהפתעה ברבע גמר הפלייאוף למרות שסיימו במקום הראשון, בעונת 2017-18 סיימו במקום החמישי ונפרדו מהעונה פעם נוספת בשלב רבע גמר הפלייאוף. נקודות האור של רעננה באותה עונה הייתה שלושת שחקני הבית שהובילו את הקבוצה - ליאור, גיל בני ומייקל בריסקר - אותה שלישיה שהביאה את אליפות התיכונים למטרווסט.

אבל עם בוא הקיץ, ליאור הרגיש שאולי הגיע הזמן לנסות משהו חדש. "להשאר ברעננה הייתה האופציה הכי קלה - להשאר אצל ההורים, להמשיך לשחק עם מייקל וגיל - זה היה על השולחן. אבל משום מה, משהו דחף אותי לצאת מאזור הנוחות שלי ולנסות משהו חדש. הרגשתי בלב שאני רוצה לנסות לצאת מהבית ולהיות עצמאי, והייתה לי הצעה מגליל עליון על השולחן ששקלתי". ההחלטה לעבור צפונה התקבלה בלב של ליאור כשנסע עם אביו לאימון עם מאמן גליל עליון דאז, אבישי גורדון. "נסענו צפונה וראיתי את הכינרת, את ההרים בגליל - אמרתי לאבא שלי 'מה זה? זה נראה פה כמו חלום'. עוד לפני שהגעתי לאימון כבר כמעט וקיבלתי את ההחלטה. חייתי כל החיים ברעננה, שהיא בבועה של המרכז. הייתי בטוח שחיפה זה הצפון - שם הבנתי מה זה באמת צפון. רציתי לחוות את זה בשביל עצמי".

גם האימון עצמו היה הצלחה מסחררת. "היינו שם אני, אבישי, וגוני יזרעאלי. עברנו על התוכנית לעונה הבאה, איך מתכננים לבנות את הקבוצה, איזה תפקיד מייעדים לי. התחברתי מאד לכל מה שהם אמרו, והתרגשתי מהאפשרות לשחק עם שחקן כמו גוני. ראיתי אותו בטלוויזיה כילד, רכז ברמות הגבוהות שהיו פה - ופתאום יש לי אפשרות לשחק איתו". עבור ליאור ההחלטה שנראתה כקשה בהתחלה - לעזוב את אזור הנוחות, המשפחה והחברים - התגלתה כקלה מתמיד. "אני חושב שזו ההחלטה הכי טובה שקיבלתי עד עכשיו בחיים הקצרים שלי".

החווייה בגליל עליון הייתה שונה ממה שליאור הכיר. "רובנו חיינו בקיבוץ כפר בלום, בבתים אחד ליד השני" הוא מסביר, "היינו קמים בבוקר יחד לאימון זריקות או חדר כושר, ממשיכים לארוחת צהריים בחדר האוכל של הקיבוץ, ואז בערב יוצאים יחד לאימון של הקבוצה - הביחד הוא מאד מאד חזק שם. אין ספק שזה גיבש אותנו בצורה מיוחדת, הפכנו להיות משפחה. היה רצף של חודשיים שלא חזרתי בו הביתה למרכז - פשוט כי נהניתי בגליל". בנוסף, בגליל פגש ליאור את בת זוגו נועם. "היא הדבר הכי טוב שיצא לי מהשנה שם", הוא אומר בחיוך, "הכרנו לקראת סוף העונה. היום אנחנו גרים ביחד בקריית אונו, היא הגיעה לכל המשחקים שלנו לפני הקורונה בעונה שעברה והיא התומכת הכי גדולה שלי".

קררה עם גוני יזרעאלי במדי גליל עליון. עונת שיא לפורוורד (צילום: עמרי שטיין)

גם על הפרקט נרשמה בעונת 2018-19 עונה מיוחדת בכפר בלום. אחרי שעברו את חבלי הלידה של קבוצה בתחילה העונה, התחברו האדומים מהגליל בצורה נהדרת וסיימו את העונה הסדירה במקום השלישי. ליאור רשם עונת פריצה במדי האדומים, עם ממוצעים מרשימים של 11.7 נקודות ו-5.8 ריבאונדים ב-34 דקות למשחק. הקבוצה מהגליל הגיעה כל הדרך לגמר הליגה הלאומית, כששם פגשה את מכבי חיפה שסיימה את העונה במקום הרביעי. למרות שאחזו ביתרון הביתיות ושיא קריירה של ליאור במשחק השני בסדרה (26 נק'), נכנעה גליל עליון 3-1 בסדרה, וצפתה במכבי חיפה חוזרת לליגת העל אחרי עונה אחת בלאומית. "הקהל של גליל היה מדהים, ודחף אותנו לאורך כל הדרך. הפסדנו, דברים כאלה קורים" מתמצת את הגמר ליאור בקצרה, כשברור מטון הדיבור שהאכזבה מההפסד לא חלפה לחלוטין - גם שנתיים אחרי.

"לא האמנתי שאני הולך לשחק יחד עם טל דן ורביב לימונד"

בקיץ 2019 היה ברור שאחרי עונת השיא של ליאור, קבוצות ליגת העל ישימו לב. לא מעט קבוצות הביעו עניין בפורוורד הצעיר - שבחר לבסוף בעירוני "חי מוטורס" נס ציונה. "השיחה הראשונה שלי הייתה עם נדב זילברשטיין, שנתן לי את הרושם ואת הביטחון שמאד רוצים אותי פה" חושף ליאור, "כשהגעתי לכאן בפעם הראשונה והתחלתי לפגוש את האנשים במועדון - יניב מזרחי, מאיר טפירו, אפי שמש, מורן זלצברג ורבים אחרים  - הבנתי שמדובר במקום חם. חגגתי יומולדת יומיים אחרי שחתמתי פה על החוזה, וכבר דאגו להביא לי עוגה ולחגוג איתי. זה נתן לי סימן שמצאתי משפחה כמו במועדונים הקודמים ששיחקתי בהם".

עבור ליאור, החתימה בנס ציונה נתנה לו הזדמנות לשחק עם כמה מהשחקנים הטובים בישראל. "כמו עם גוני, את טל דן ראיתי במשך שנים משחק בטלוויזיה - ופתאום אתה איתו בקבוצה. לא באמת עיכלתי את זה עד שעליתי לאימון הראשון וראיתי אותו שם. שבוע אחרי שחתמתי גם רביב לימונד חתם בקבוצה, ועל הרזומה שלו אין צורך שאני ארחיב. הייתי בהלם כשהוא חתם, לא האמנתי שאני הולך לשחק יחד איתו. עם רביב פיטשון התחברתי גם כן והוא נהיה אחד החברים הכי טובים שלי בתקופה הזו. זו חוויה לשחק יחד עם שחקנים כאלה".

לליאור יש מילים חמות להגיד על המועדון ועל הקהל הכתום: "אני מאד אוהב את המועדון הזה. יש פה בסיס מדהים של קהל שמאד מחבק אותנו ותומך בנו - לצערי עכשיו עם הקורונה אנחנו מרגישים אותו פחות אבל זה מובן - ואני יודע שהם מאחורינו. כשלב המושבה מלא והקהל גועש כמו שהוא יודע - אנחנו השחקנים מרגישים את זה, אין ספק".

המעבר לליגת העל לא היה חלק על המגרש. הרמה גבוהה יותר, הסגנון שונה, יש ארבעה שחקנים זרים בקבוצה לעומת שניים בליגה הלאומית. "זו הייתה הסתגלות, גם להיכנס לקבוצה חדשה וגם ללמוד את ליגת העל. הכדורסל שונה מאשר בלאומית - בלאומית שיחקתי יותר בעמדה 4 ובעונה הקודמת הייתי בעיקר בעמדה 3 וזו הסתגלות גם כן. לקח לי זמן להיכנס לקצב" מודה ליאור. "המעמד שלך משתנה. משחקן של 30 דקות אתה הופך לשחקן שנלחם על 5-10 דקות בהתחלה, וזה גם כן תהליך שאתה צריך לעשות עם עצמך".

קררה בעונה הראשונה בכתום. המעבר לליגת העל הוא הסתגלות (צילום: איתן טל)

לא רק המעבר מהליגה השנייה לראשונה הקשה על ליאור. פציעות מנעו ממנו להכנס לקצב, והוא שיחק רק ב-7 מתוך 21 המשחקים הראשונים של העונה. הוא הספיק לרשום ממוצעים של 3.3 נקודות ו-3.0 ריבאונדים ב-14.9 דקות למשחק, רגע לפני שהקורונה קטעה את הליגה. אולם עם חזרת ליגת העל למודל הקורונה המקוצר בקיץ, קיבלנו פתאום ליאור קררה אחר. הקרדיט גדל ואיתו הבטחון - כשהממוצעים של הפורוורד קופצים ל-8.4 נקודות ו-3.1 ריבאונדים ב-21.8 דקות למשחק, כשהוא קולע בספרות כפולות בארבעה מתוך שמונת המשחקים ששוחקו בעונה הסדירה. הוא הוגדר על ידי רבים כהפתעה הנעימה של ליגת הקורונה.

"הגענו לליגת הקורונה אחרי תקופה של חוסר וודאות, שלחלק מהאנשים היה קשה לשמור על הכושר בחודשיים - שלושה שהיינו סגורים בבתים" ליאור מצטנע, "אני הרגשתי טוב גופנית והרגשתי שהצלחתי לעשות שינוי מנטלי לקראת החזרה למשחקים. נדב נתן לי את ההזדמנות ואני מרגיש שהחזרתי את התפוקה שציפו ממני, זה נתן לי הרבה ביטחון ואני שמח שזה הכניס אותי קצת לתודעה".

העונה הנוכחית, כזכור, התחילה רע עבור הכתומים. הסגל שנבנה בתחילת השנה לא הצליח להתגבש, וההפסדים נערמו. הצוות המקצועי של המועדון ביצע את השינויים הנחוצים, ולפי ליאור הכימיה הנוכחית בחדר ההלבשה היא נהדרת. "לא פתחנו את העונה כמו שרצינו, אבל אני מרגיש שהכימיה שלנו עכשיו היא הרבה יותר טובה - במיוחד אחרי הנסיעה לפולין. בילינו שם כל הזמן ביחד, שזה משהו שלא מתאפשר לנו העונה מחוץ לאימונים ולמשחקים בגלל הנחיות הקורונה המחמירות. אני חושב שאנחנו נמצאים במקום אחר לגמרי עכשיו - התקשורת שלנו טובה יותר, השטף שלנו על המגרש טוב יותר, והמון מזה נובע מהכימיה. כיף לנו מאד יחד, כולנו חברים טובים ונהנים לראות אחד את השני כל יום".

כמו שכתבנו בתחילת הראיון, הבועה הייתה נקודת הפריצה ההתקפית של ליאור בעונה הנוכחית. אבל עבורו מדובר רק בחלק מהסיפור: "אני חושב שהתפקיד הכי משמעותי שלי היה להביא את האנרגיות מהספסל, לעלות למגרש עם האנרגיות הנכונות. דחפתי את מי שנשאר על המגרש מתחילת המשחק, החבר'ה שצריכים כבר את האוויר ומישהו שיתן להם פוש. זה מה שהיה לי חשוב, במיוחד במשחק השני (נגד סולנוקי אולאי) כשנקלענו לפיגור 13 מוקדם. הצלחנו להפוך את המשחק".

קררה עולה לסל בבועה. לקח על עצמו להביא את האנרגיה מהספסל (צילום: FIBA)

ה"טיקט" של ליאור לאורך השנתיים שלו בכתום היה בהגנה - שם התפוקה היא תמיד קבועה ואיכותית. פעמים רבות העונה הופקד ליאור לשמור על מוביל הכדור של הקבוצה היריבה, ולאחרונה הוא מתופקד כגבוה בגלל חסרונו של נמרוד לוי (שיחזור ביום ראשון נגד עירוני נהריה) ומקבל משימות הגנתיות לא פחות קשות, כמו דונטה סמית' ודריל מונרו.

"זה כרטיס הביקור שלי לדעתי - לשמור חזק, לנצל את הגודל שלי ואת הזריזות ביחס לגודל שלי כדי לשמור על שחקני מפתח בהרבה עמדות. אני אוהב את זה, אני מרגיש שזה מה שמכניס אותי למשחק ומן הסתם שזה גם תורם לקבוצה" מסביר ליאור את העבודה בצד האפור של המגרש. "אני לא מתעכב על מה חושב עליי מישהו כזה או אחר בגלל שאני לא תמיד קולע המון. מי שצריך לראות ואמור לראות - רואה ויודע מה אני עושה על המגרש בהגנה. בלי קשר לזה ובאותה נשימה, אני מאמין שאני יכול וצריך ליזום ולקחת על עצמי יותר בהתקפה. הראיתי את זה בקורונה, הראיתי את זה בבועה - אני עובד על להיות מודע יותר ולהיות פקטור גדול יותר בהתקפה. אני מכוון להיות שחקן שלם יותר כי אני יודע שזה יביא אותי למקומות שאני חולם עליהם".

"אני אוהב ללמוד על גוף האדם. זה כיוון ליום שאחרי הכדורסל"

ביקשנו מליאור להרחיב קצת על המקומות שאליהם הוא חולם להגיע: "החלום שלי הוא לשחק בקבוצת יורוליג. זה הכדורסל שאני אוהב, זה המקום שאני שואף להגיע אליו - אני מקווה מאד לעשות את הקפיצה הזו. כנראה שזה לא יגיע ישר ושאני אצטרך לצאת לשחק באירופה, לבנות את עצמי עוד כשחקן - זו גם מטרה שיש לי בדרך. כמובן שהכל תלוי בבריאות, ביכולת שלי להשתפר בהתקפה ולהתפתח כשחקן - אבל אני מאמין שיש לי את היכולות. מעבר לזה - יש לי את הרצון, שזה לא פחות חשוב".

לאמא של ליאור, לדבריו, חלומות קצת שונים. "אני חושב שהיא הייתה רוצה שאהיה דוגמן" הוא צוחק, "נראה לי שזה חלום שלה. אני קצת פחות אוהב את המצלמות, אם זה יגיע אולי מהכדורסל זה יכול להיות נחמד. ראיתי שעכשיו הייתי הפרזנטור של מכירת הגופיות האירופיות של המועדון, זה היה נחמד".

קררה ביום הצילומים למדים האירופיים. אמא ג'ודי חולמת שיהיה דוגמן (צילום: ליה שון)

מחוץ למגרש, ליאור נהנה מאד לקרוא ספרים. "אני קורא כרגע ספר בשם Atomic Habbits (הרגלים אטומיים), שמסביר למה יש לנו הרגלים מסוימים, ולמה אנחנו פועלים בדרכים מסוימות. אני קורא ולומד איך להטמיע הרגלים חיוביים חדשים באורח החיים שלי, ואיך להפטר מהרגלים שאני פחות מעוניין בהם. באופן כללי אני נהנה מאד לקרוא ספרים מעשירים, וללמוד על גוף האדם בפן הפיזי והמנטלי. זה כיוון שאני חושב עליו כבר מעכשיו ליום שאחרי הכדורסל, כעיסוק אפשרי".

לסיום, יש לליאור כמה טיפים לשחקנים הצעירים כדי להצליח בקריירה (בכדורסל, לא בדוגמנות): "אם יכולתי לדבר עם עצמי בגיל 15-16 הייתי מדגיש עבורי שני דברים - לעבוד קשה, ולעבוד נכון. לא תמיד העבודה הקשה היא העבודה הנכונה, ובגילאים הצעירים הייתי בטוח שאני עובד קשה וכיום אני יודע שלא עבדתי נכון. אולי הייתי יכול למנוע את הפציעה ההיא, מי יודע? חשוב לדבר עם אנשים, לשאול שאלות - את המאמנים, מאמני הכושר, החברים לקבוצה.

בפן המנטלי חשוב מאד לדעתי להבין ולקבל את מה שאנחנו מרגישים - ולא להתבייש לדבר עם מישהו שאנחנו סומכים עליו לגבי זה. אם אתה לחוץ לפני משחק, או שאתה מרגיש שאתה לא בטוח בעצמך - לא לשמור בבטן. זה משחרר, וזה יכול רק לעזור. ונקודה אחרונה - לא משנה מה אתם עושים בחיים, תעשו אותו מכל הלב ותהנו מהדרך"!